<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה ו'</h1>
<h2>דף כו:</h2>
ואיכא דאמרי אמ' רבא אע"ג דלית ליה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר מ"ט הני שותפי' נינהו וחד מינייהו אחלי' למנתי' גבי חבריה. בתוספו' רבינו שמשון זצ"ל ראיתי שגורס אע"פ דלית ביה אלא שוה ב' פרוטה, ומחלקי' בין ב' פרוטות ובין פרוטה א', לפי שהוא מפ' טעם השותפי' מפני שאי' כל השותפי' מתייאשי' שאם זה שנפלה ממנו משמש בכיסו ונתייאש, חבירו שלא ידעו ולא נתייאשו, ובב' פרוטות איכא למימר שחבריו שלא ידעו בנפילתם יש להם בה ש"פ ומחל א' חלקו גבי חברו דהואי' ולא ידע בנפילת' לא נתייאש, אבל אם הי' בכלה [אלא] ש"פ הרי חבריו שלא ידעו בנפילתה אין להם בה ש"פ וזה שידע בנפילתה נתייאש ולפיכך אין חייב להחזיר, ולפי פתרון זה נדחק מאד בזו השטה ודברים דחוקים מאד, שא"כ למה חייב [להחזיר אפילו כשיש פרוטה] לכל א' נמי לא יתחייב להחזיר כלה, שהרי חלקו של זה [שנתיאש יש בו]. ונדחק לתרץ דאי' יאוש לשליש החפץ, וזה דוחק גדול לא נמצא בשום מקום [דלא הוי יאוש] בחלקו של זה שנתיאש ממנו, ופתרון המורה נר' נכון שפי' טעם שותפי' לפי שהן נאמני' זה על זה ואין האחר חושד חבירו, וכי ממשמש בכיסו ולא מצאה לא מייאש. לפי זה אין לחלק בין פרוטה לב' פרוטות וחייב להחזירם למי שנפלה ממנו. ואפי' בספרים שכתוב דלית בה אלא שוה ב', היינו נמי שאי' בה ש"פ לכל א', ושמא נקט ב' פרוטות בעבור שרוצה [לומר] חד מינייהו אחלי' למנתי' גבי חבריה, והה"נ איכא למימ' בפרוטה א' דתרוייהו אחלו לגבי חד ואיכא ש"פ גבי חד, והאי דנקט חד מינייהו אחליה למנתיה משום דכי אין בה ש"פ לכל א' וא' אי' צריכי' למחול השנים, ה"ה אם אי' בה אלא ש"פ בלבד י"ל נמי שהשנים מחלו לגבי חד, א"נ י"ל דהאי דקאמר וחד מנייהו כל חד מינייהו קאמ'. ורבי' יצחק ומז"ה פוסקים הלכה כרבא דהוא בתרא, ולפי זה דב' רב נחמן הם דחויים, וכן בפונדק דאמ' רב נחמ' אפי' תימא ג' ישראל, ואזדא רב נחמ' לטעמי', וכיון דאידחי טעמי' דרב נחמן בהא, לגבי פונדק נמי לית הלכתא כוותיה דא"ל מחד מהני ג' נפל ושותפי נינהו כדאמ' רבא, וכ"ש דהוי דבר שיש בו סימן ועדיף מסלע שאי' בה סימן שעל הסימ' אדם סומך יותר ואינו מתייאש.
נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה, ולאחר יאוש נתכון לגוזלה עובר משום השב תשיבם. פי' אבל משום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם אינו עובר שהרי כשנטלה ע"מ להחזירה נטלה, וטעמי' דלא נתכוון לגוזלה אלא לאחר יאוש, אבל נתכוון לגוזלה קודם יאוש ה"ל כמתחלה נטלה נמי ע"מ לגוזלה ועובר משום לא תגזול ולא תוכל להתעלם, דכל לפני יאוש כשעת נטילה דמי, ולפי זה כשנטלה נמי ע"מ לגוזלה אם החזירה לפני יאוש ה"ל כאלו נטלה ע"מ להחזירה ואי' עובר כלל, ולא כמ"ש מז"ה בפסקיו דעובר בלא תגזול ולא תוכל להתעלם דמי שגזל והשיב מיד נפטר בהשבתו מלאו דגזלה.
<h2>דף לח:</h2>
היורד לנכסי רטושי' מוציאי' אותן מידן. פי' דכיון דיצאו מדעתן והיו יכולי' לצוות ולא צוו מוכחא מילתא דאי' רצונו להוריד קרובין על נכסיו, ואי' חושש על הפסד הנכסי' שחושב לחזור מהרה, ואם רואי' ב"ד שהוא מתאחר לבוא מעמידי' אדם נאמן ללקט פירותיו, כדאמרי' במי שהניח קמה לקצור, ואם רואי' ב"ד שנכסיו נפסדי' מורידי' בהן אריס כשאר אריסי המדינה, ומעמידי' אדם נאמן לשמור לו חלקו מן הפירות בכל שנה. וכת' רבי' שמשון זצ"ל לדעת קרי רטושי' כדמפ', ונר' דכששמעו בו שמת בין יצא לדעת בין יצא שלא לדעת, ודוחק בעיני לומ' כן דהא מדאמרי' בפ' בתר' דכתובות [ק"ז ע"א] מי שהלך למ"ה ואשתו תובעת מזונות, ב"ד יורדי' לנכסיו וזני' ומפרנסי' את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר, ומוקי לה התם רב פפא כששמעו בו שמת בעד א', ואפ"ה הואי' ולדעת יצא אי' ב"ד מפרנסי' מנכסיו אלא אשתו, אבל שלא מדעת אמרי' הכא דב"ד מורידי' הקרוב הראוי ליורשו בנכסיו לכתחילה ואם קדם ותלש הפירות ה"ז זריז ונשכר הואיל ושמעו בו שמת, ושמוע' דהכא ודאי לאו בב' עדים היא שהרי נמצא הדבר שקר, ועוד דאי בב' עדים לא הוה צריך למתני אי' מוציאי' מידן, ובפלוגתא דרב ושמואל נמי לא הוה צריך למימ' כששמעו בו שמת דכ"ע ל"פ דמורידין, דהא פשיטא ודאי דעדות ב' עדים ודאי ברור הוא וכל הנכסי' הן שלו, ורשאי למוכרן ולעשות בהן מה שירצה, אלא הך שמועה היא ע"פ עד א' או ע"פ שמיעת קול וכך מפ' רבי' שמשון עצמו, ואפ"ה כשיצא שלא לדעת ושמעו ע"פ השמועה שמת מורידי' הקרוב לנכסיו ואוכל הפירות והן שלו, ואם יצא לדעת אי' ב"ד מפרנסי' בניו ובנותיו מנכסי' ואע"פ ששמעו בו שמת, וסתם קאמ' התם ואי' ב"ד מפרנסי' בניו מנכסיו לא מהפירות ולא מהנכסי', ורבי' שמשון נדחק בה, ומ"ש נ"ל הנכון, דהתם הוא טעמ' משום דיצא לדעת, שהרי במי שנשתטה דהוי כיצא שלא לדעת אמרי' בפ' נערה שנתפתתה [כתובות מ"ח ע"א] דב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסי' בהן בניו ובנותיו.
<h2>דף מט.</h2>
ובהא פליגי רשב"ג סבר כנגד כולו הוא קונה ור' יהודה הנשיא וכו'. פי' השתא סברי' לדמויי ערבון למשכון, דמ"ד מהני מקצת משכון על כל המלוה הם הכי [נמי] מהני מקצת ערבון על כל המקח דמקצתו ככלו, ומ"ד לא מהני מקצת משכון במלוה אלא כנגדו, הם ה"נ לא [מהני] מקצת פרעון במקח אלא כנגדו, ולבסוף דחי משכון ודאי אליבא דכ"ע לא מהני כנגד כל המלוה, מיהו לא תיקש' מינה לר' יוחנן דאיכא למימ' דלא דמי ערבון למשכון כלל, דמשכון ודאי לא מהני [אלא] על מה שהוא תפוס דקרי' ביה את אשר לאחיך תשמט ידיך ולא משל אחיך בידך, אבל על מה שאי' תפוס לא קרי' ביה ולא משל אחיך בידך, אבל גבי מקח כשאדם נותן מקצת פרעון כבר התחיל לפורעו לקנות המקח והשאר הוא כאלו זקפו עליו במלוה. וכל זה הוא דרך דחייה כמו שרגיל התלמו' לדחות ברוב המקומו' דלא תפשוט מינה כדקא סברת, אבל העיקר הוא ודאי כנגד כולו פליגי ועל כלו היה או' רשב"ג אע"פ שאי' שוה אלא פלג אי' משמט, והכי איתא בירוש' סוף מסכת שביעית [פ"י ה"א] המלוה על המשכון שמואל אמ' אפי' על מחט, ור"ח ז"ל הביא זה הירוש' בפ' השולח גט, ובתוספ' בסו' שביעית [פ"ח ה"ה] תניא המלוה את חברו על משכון אע"פ שהחוב מרובה על המשכון ה"ז אינו משמט, והיינו כדקאמ' הכא רשב"ג דר' יהודה הנשיא בנו ותלמידו ואין הלכה כתלמי' במקום הרב.
ישראל שאמ' לבן לוי כור מעש' יש לך בידך וכו'. פי' י"ל בפניו קאמ', דידוע דהוא קיים, אבל שלא בפניו אע"פ שאי' זה חוזר בו, יש לחוש שמא נאבדו הפירות ואינן בעין, שעל כיוצא בזה אמרי' בפ' כל הגט [גיטין ל' ע"ב] וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, דאמ' התם ישראל שאמ' לבן לוי כור מעשר לאביך בידי והילך דמיו חוששי' שמא עשאו אביו תרומ' מעש' על מ"א, ומקשה התם וכי נחשדו חברי' לתרום שלא מן המוקף, שהרי החששה היא שם שמא עשאו שלא בפניו, שאם עשאו בפניו יודע היה זה, ומאי דאמרי' הכא רשאי לעשותו תרומ' מעשר על מ"א בפניו קאמ', ואתא למימ' דאי' חוששי' שמא יחזור בו, ומז"ה נדחק במהדור' ג'.
אמרו ליה רבנן לרבא והא בעי לקבל עליה מי שפרע, [אמר] להו הכי נמי. כת' המורה ה"נ (דאי') [או] משלם השומשמי', או מקבל מי שפרע, ומשמ' מדבריו דבתר דאיגנוב מקבל מי שפרע ונפטר עליהן, וזה נר' דוחק גדול, דאע"ג דבעי השתא לקבולי מי שפרע הואיל ובשעה שנגנבו עדיין לא קבל מי שפרע בשמירתו היו באותה שעה וחייב עליהם, והאי דקאמ' להו הכי נמי, ה"ק להו ה"נ ודאי דאם לא קבל עליו מי שפרע עדיין לא מיפטר עלייהו באמרו שקול זוזך, דאי' להם ליטלם עד שיקבל מי שפרע והוא חייב על שמירתן.
<h2>דף סז.</h2>
אמר רב פפי עבד (רבא) [רבינא] עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה וכו'. פי' דוקא בזביני עביד רבינא עובדא הכי דאיירי בה רבא בר בר הונא, ומשום דהויא מחילה בטעות, שזה ש[ה]ניחו לו כל הפירות לפי שמכרה לו מפני דוחקו וכסבור שלא יפדה אותה, אבל אם יפדה אותה אי' דעתו להניח הפירות, אלא במשכונתא שעל דעת כן ירד שיאכל הפירות בשכר מעותיו מודה רבי' ודאי דאבק רבית הוא ולא מפקי' מיני', דהא בהדיא אמרי' לעי' [ס"ב ע"א] א"ל רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאי' מלוה (ללוה) [למלוה] ובדיני' אין מחזירי' ממלוה ללוה, דאלמ' מודה רבינא במשכנתא בלא נכייתא דעל דעת כן ירד לוכל הפירות, ומאי דאמרי' דלא קץ ליה הוא כדפרי' מז"ה שלא פסק לו דבר קצוב, דפירי פעמים שכיחי פעמים לא שכיחי, אבל ודאי על דעת לוכל כל הפירות ירד ואבק רבית הוא ואינה יוצאה בדייני', אבל בזביני לא היה מניחו זה לוכל כל הפירות, אלא שסבור שמא יתקיים המכר אבל לא נתקיים המכר אין דעתו להניח לו הפירות וכעני' זה כת' ר"ש בתוס' ובזה ודאי הלכה כרבינא דבתרא הוא.
<h2>דף קא.</h2>
לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך (שליש) [שלש] וכו' עד השתא נמי לית לך. פי' ונותן לו לאחר ג' דמי זיתיו שהרי למה היה דוחה אותו מהפירות משום דא"ל אי אנא נטעי, ומ"מ אילו היה נוטע הוא (לא) היה צריך לקנות (דזתי') [הזיתים], ושכר הנטיעה ודאי אי' נותן שנאמ' כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה שהרי לא נטעה בעל הזיתי' ומן השמי' נטעיו לו, אבל דמי זיתיו נותן לו לאחר ג', ובתוך ג' אוכלי' הפירות בשותפות. זה או' זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה, ואין יכול לומ' אי אנא נטעי בתוך ג' שהן ערלה, אבל לאחר ג' הכל שלו ונותן לו דמי זיתיו שאילנות שלו, (ומ"ש) [ומז"ה] שכת' ע"ז בפסקיו הוא לשון מבולבל שחב' שם דברים במהדור' קמ' במהדור' ב' ומהדורא בתרא והדברי' סותרים זה את זה, וכמדומה אני שגגה היתה לו, ועיין בתוספותיו.
<h2>דף קח:</h2>
לאשה וליתמי וכו'. כת' רבי' משה ז"ל [שכנים פי"ג הי"ד] בעל שהיתה אשתו בן המצר הרי זה מסלק את הלוקח ואין האשה יכולה למחול, ואם עמדה האשה מדעתה וסילקה את הלוקח יכול הבעל לבטל מעשיה, וגם זה אי' נ"ל דהא תנן בפ' האשה שנפלו [כתובות ע"ט ע"א] נפלו לה נכסי' ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואמרי' התם בגמ' פשיטא ארעא ובתי ארעא וכו', ומשמ' התם דחוששי' על תקנת האשה לקנות לה מנכסיה דבר המתקיים, וכ"ש לקנות לה מנכסיה סמוך למצר שלה משום הטוב והישר, והיאך יוכל הבעל לבטל [זכותה ולאו] כל כמיניה.
